1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן חוק פלת"ד). התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 21.11.2006, תאונה שגם הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) כתאונת עבודה ובגין נזקיה הוא תובע את הנתבעת 1. התובע נפגע בתאונת דרכים שניה ביום 26.8.2007 ובגין נזקיה הוא תובע את הנתבעת 2 (להלן יכונו התאונות "התאונה הראשונה" ו"התאונה השניה"). חבות הנתבעות אינה במחלוקת.
2. מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' אברהם גנאל, העריך את נכותו האורתופדית של התובע. דעתו פורטה בלא פחות משלוש חוות-דעת וחמש סדרות של שאלות הבהרה ותשובות עליהן. על כל זה נוספה חקירה נגדית ארוכה. לתובע נגרמו שברים בשורש כף יד שמאל. הוא נותח ועצם הטרפזיום נכרתה. אחר-כך נותח שוב ובסיס עצם המסרק השניה קובע. אחר-כך נותח שוב ועצם המסרק הראשונה קובעה לעצם המסרק השניה. הוא מתלונן על כאבים, הרגשת רדימות בצד הגבי של האגודל ומדווח על שימוש במשככי כאבים ובמייצב חיצוני לשורש יד שמאל. בבדיקה נמצאה הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל, תחושה מופחתת באזור אספקת הסעיף השטחי התחושתי של העצב הרדיאלי. פרופ' גנאל העריך שלתובע נותרו נכויות אלה:
15% בגין הגבלת תנועות שורש יד שמאל, אשר לדעת המומחה מפריעה לתפקוד התובע.
10% נכות בתחום האסתטי בגין צלקות ניתוח.
10% בגין הנזק לעצב הרדיאלי משמאל. לדעת המומחה נכות זו לא משפיעה לרעה על תפקוד היד.
בסך הכל העריך המומחה שלתובע נותרו 31.1% נכות שנגרמה בחלקים שווים בשתי התאונות. לדעתו, מצב התובע יציב, אך יש חשש להחמרה בעתיד עקב הופעת שינויים ניווניים בשורש כף היד.
3. הצדדים חלוקים בהערכת המשמעות התפקודית של נכות זו והנתבעות תוקפות גם את הערכת המומחה בנוגע לחלוקה השווה של הנכות בין שתי התאונות. כל אחת מהן מבקשת שכל הנכות, או לפחות רובה, תיוחס לתאונה שבגין נזקיה חבה הנתבעת האחרת.
4. הנתבעת 2 סבורה שפרופ' גנאל נכשל כאשר הסתמך על פענוח מילולי של צילומי רנטגן ובדיקות הדמיה ולא עיין בהם בעצמו. לטענתה הוא הסיק ללא בסיס מספיק שבתאונה השניה נגרם שבר חוזר בעצם הטרפזיום. לכאורה לא היה לו בסיס לייחס לתאונה השניה פגיעה ביד שמאל של התובע לאחר שלא תיעד תלונה עובדתית של התובע שנפגע בידו השמאלית בתאונה. הנתבעת 2 מסתמכת על דברי המומחה בעדותו, שהפגיעה שנגרמה בתאונה הראשונה עשויה היתה לבדה לגרום לנכויות שמצא בתובע. היא גם מסתמכת על כך שכשבוע בלבד לפני התאונה השניה הוערכה לתובע נכות זמנית של 100% בגין התאונה הראשונה. מכך מסיקה הנתבעת 2 שכל נכותו של התובע נגרמה לו בתאונה הראשונה וייחוס מכלול הנכות בחלקים שווים לשתי התאונות, אינו מבוסס.
5. הנתבעת 1 סבורה כי בפועל היה התובע בעיצומו של מהלך שיקום אחרי התאונה הראשונה, כאשר שב ונפצע. אף שאושרו לו ימי אי כושר, הוא המשיך בעבודה בפועל. עיקר הטיפול הרפואי שנדרש לתובע התבצע דווקא אחרי הפציעה השניה, והדבר מצביע על הדומיננטיות שלה בגרימת נכותו. כלל לא ברור על סמך מה נקבע לתובע אי כושר רטרואקטיבי לתקופה ארוכה, כשבוע לפני התאונה השניה דווקא. הנתבעת 1 סבורה שמדובר בטעות הקלדה ששכפלה את עצמה במחשב קופ"ח. ברור שקביעה זו עמדת בניגוד למהלך הריפוי המתועד (הודה התובע בעדותו שסמוך לתאונה השניה כבר חזר במידה רבה לאיתנו) הנתבעת 1 מצביעה על בדיקת מיפוי עצמות מספטמבר 2007 שהגיש התובע עצמו ובה נטען כי יש עדות לשבר טרי וברור שלא יתכן שהכוונה לשבר שנגרם בתאונה הראשונה בנובמבר הקודם. על סמך כל זה מסיקה הנתבעת 1 שדווקא התאונה השניה היא שגרמה לנכותו של התובע.
6. פרופ' גנאל העריך את עניינו של התובע בלא פחות מתשע הזדמנויות. בכל פעם נחשף למסמכים נוספים ולטענות שונות, אך הוא נותר איתן בדעתו שתמציתה פורטה בראשית הדברים. הרושם שנותר היה שמדובר בעמדה שקולה ומאוזנת, שהביאה בחשבון באופן מציאותי את הפער בין מה שרצוי היה לדעת לבין מה שניתן לדעת בפועל. כפי שהבהיר המומחה הרישום שהיה "חשד לשבר" בעקבות התאונה הראשונה מבטא את מגבלות צילום הרנטגן שנערך לתובע, אך הטיפול שקיבל התובע הלם שבר ממש. על-פי המהלך הטיפולי שבעקבות כל אחד מהאירועים ניתן ללמוד שאכן סבל התובע בהם פגיעות ועבר בעקבותיהם טיפולים באותה יד. בעקבות התאונה הראשונה ביום 21.11.06 התלונן התובע על כאבים ביד שמאל, נמצאו ביד שברים והיא גובסה. בהמשך התלונן התובע על כאבים וטופל בגינם וגם נמצאו אצלו ממצאים פיסיים שונים. צילום רנטגן של כף יד שמאל כבר פוענח ביום 8.7.2007 כתקין. אלא, שביום 26.8.2007 היה התובע מעורב שוב בתאונת דרכים. כבר בחדר המיון צויין שיש חשד לשבר בעצם הטרפזיום (ומכאן שאין מקום לטענה שהוא כלל לא נפגע ביד זו בתאונה) ושוב קובעה ידו. בדיקת מיפוי עצמות שפוענחה ביום 23.9.2007 הדגימה ממצאים המתאימים לשבר טרי או לשבר בשלבים מוקדמים של ריפוי בעצם הטרפזיום. המשך הטיפול ביד שמאל חייב טיפולים נוספים (לרבות ניתוחים) עד אביב 2008.
7. רצף זה מלמד שהתובע אכן נפצע ביד שמאל בשתי התאונות. נראה שלאחר שהתקדמה ההחלמה מהפציעה הראשונה שב התובע ונפצע. לא ברור אם החלים לגמרי, או, שהפציעה השניה לכדה את התובע בעמדה של פגיעות. צודק פרופ' גנאל וגם התאונה השניה גרמה לתובע פגיעה חוזרת ביד שמאל. פרופ' גנאל לא יכול היה להעריך איזה חלק מהנכות שמצא נגרם בכל אחת מהתאונות. האמירה שכל אחת מהן היתה עשויה לגרום לנזק זה, אינה מסייעת להערכה בענין זה, מקום שבו ברור שכל אחת מהן גרמה לנזק כלשהו. במובן זה, מסקנתו של פרופ' גנאל (שנראתה לנתבעים שגויה) שיש לערוך "משפט שלמה" ולחלק את האחריות לנזק שווה בשווה בין האירועים, נראית מאוד הוגנת: מדובר בשני אירועים נפרדים שיחד הצטרפו וגרמו לתובע לנזק אחד. יתכן שמקצת הנכות התגבשה כבר בעת הפציעה הראשונה. יתכן שהפציעה הראשונה רק הכשירה את הקרקע לפציעה השניה. יחס הגומלין בין שתי הפגיעות לא ידוע ואינו ניתן לבירור אך הוא קיים. אף אחת מהנתבעות לא העלתה בטיעוניה את האפשרות שהתוצאה המשפטית של השקפת פרופ' גנאל היא חיוב שתיהן יחד ולחוד בכל נזקו של התובע (תוצאה שגם יוצרת קשיים לא מבוטלים בניכוי תשלומי המל"ל). בנסיבות אלה נראה הפתרון של פרופ' גנאל, ייחוס הנכות בחלקים שווים לשתי התאונות, כפתרון הסביר וההגיוני ביותר.
8. פרופ' גנאל עמד גם על דעתו שמבין הנכויות שהעריך לתובע רק להגבלת התנועות בשורש יד שמאל יש השפעה תפקודית (בגין נכות זו העריך נכות בשיעור 15%). מעדותו עלה שהכוונה היתה שרק נכות זו משפיעה על היכולת לבצע תנועות ופעולות ביד. השפעת הדבר על תפקודו המקצועי של התובע נתונה במחלוקת קשה בין הצדדים. בעוד שהתובע הציג תמונה עגומה מאו של הקריירה שלו - כאילו איבד במידה רבה את יכולתו לתפקד מקצועית - סבורות הנתבעות שלמעשה לא משפיעה הנכות על תפקוד זה כלל וכלל.
טענות הצדדים
9. התובע העיד שמאז גיל 13 הוא עסק אך ורק בעבודה של תקליטן ו - DJ. הוא למד 12 שנים אך אין לו תעודת בגרות או מקצוע אחר. בקרוב יהיה בן 40 וזה שעשה כל ימיו. התובע תיאר את פעילותו במשך שנים רבות כ- DJ מפורסם ומבוקש מאוד באזור הצפון. פעילותו נעשית במסגרת של עסק הנושא את שמו. עם זאת, לא מדובר בעסק בבעלותו או בניהולו, אלא בעסק משפחתי שבו עובדים גם אחיו של התובע (וגם אשתו, לפחות חלק מהזמן) ומנוהל על-ידי אביו. התובע תיאר את עבודתו ככרוכה במאמצים גופניים. היא כרוכה גם בהנעת ציוד תאורה הגברה וציוד נלוה אחר הנחוץ לעבודתו, אשר מתבצעת באולמות אירועים שונים בכל פעם. התובע הסביר שמהות עבודתו לא היתה רק הפעלה של ציוד אלקטרוני, אלא גם בביצוע "סקרצ'ים" בשתי הידיים, ירידה אל הקהל ריקוד עמו, ולחיצות ידיים. לדבריו, מאז שנפצע איבד התובע את היכולת לעשות זאת. למעשה, פוצל תפקידו הקודם והוא יצר לעצמו תפקיד מיותר שמחייב שבהופעות שלו יבצעו שניים את מה שבעבר - ואצל אחרים במקצועו - עושה אדם אחד.
התובע גם ציין שהעובדה שהוא נזקק דרך קבע לתחבושת - סד מכערת, פוגמת בייצוגיות של הופעתו. התוצאה היא שלטענת התובע הוא חי מפרסומו שבעבר ובשל מוגבלותו הפך התובע "פחות נחשב ופחות מבוקש בתחום התקליטנות, בו התחרות הנה כה גבוהה."
10. לתובע נקבעו תקופות אי כושר ממושכות המצטברות לכ- 17 חודשים. לטענתו, היו תקופות שבהן נקבעה לו תקופת אי-כושר אך בפועל הוא הופיע על הבמה בהנחיה בלבד. הוא הסביר שהזמנות עבודה נעשות זמן רב לפני אירועים. מצד אחד, לא ניתן לבטל השתתפות באירוע (מחמת חשש לתביעה בשל הפרת חוזה) והדבר חייבו להשתתף בפעילות גם בעת שאמור היה להיות בחופשת מחלה. מצד שני, בתקופות שבהן לא היה כשיר לעבודה לא קיבל הזמנות חדשות וכך נותר ללא פעילות מספקת גם בעת שהיה כשיר לעבודה. על כל אלה סיפר התובע בלי לספק נתונים מספריים כלשהם. התובע טוען שבתקופה שבין שתי התאונות הוא כמעט לא עבד. חלק מהזמן היה מגובס והוא גם היה בטיפולים רפואיים. בסמוך לפני התאונה השניה כמעט והחלים והוא התכוון לחזור לעבודה באופן הדרגתי וביקש להשתבץ לעבודה הרגילה שלו. התובע סיפר שלאחר התאונה השניה המשיך לעבוד על הזמנות שנסגרו קודם, למרות פציעתו, כדי להמנע מטענות על הפרת חוזה. הוא סיפר באופן דרמטי למדי על מקרה שבו התקשרו לכלה ואמרו לה שהוא נפצע בתאונה, אך היא אמרה שהיא לא מאמינה, והיא עומדת על כך שיבוא לאירוע אפילו כולו מגובס - וכך עשה. התובע העיד שלמרות מגבלותיו והשינויים בעבודתו הוא המשיך לקבל שכר מתוך התחשבות בני משפחתו במצבו ורצונם לעזור לו. אף שלא "ספרו לו" ימי מחלה, השכר ששולם לו היה בעצם עבורם.
11. הנתבעות חולקות על התובע. העסק שבו מועסק התובע ("בני מיקס") נושא את שמו. זהו עסק משפחתי המנוהל ע"י אבי התובע מבית ההורים. בעסק עובדים ארבעה אחים כתקליטנים, ויש בו שני תקליטנים שכירים ועוד מספר משתנה של שכירים נוספים (כנראה כ - 15) ובעבר הועסקו בו גם רקדניות. העסק לא מאוגד והוא מנוהל ביד רמה ע"י האב והוא הקובע בלעדית את תנאי העבודה והשכר. התובע לא העיד איש מהעובדים האחרים בעסק, בני משפחתו המסייעים לו. יש להניח שהיה לו ממה לחשוש אם יעידו. לטענת הנתבעות הוא לא הוכיח את הטענות הנוגעות למגבלותיו, או להיקף פעילותו - לא פרטנית ואף לא בהשוואה לפעילות מכלול העסק. הוא לא הביא עדים לטענתו שהוא מתפקד רק כ"בובה" ולמעשה לא הוכיח העדרות מעבודה או פגיעה בהכנסות.
בתלושי השכר שהציג התובע אין הנתבעות מגלות אמון. הם הודפסו כולם כמקשה אחת בדיעבד. מעדותו של התובע התברר כי אשתו קיבלו 4000-5000 ש"ח בחודש - בהיקף דומה או גדול יותר מהירידה בשכרו - מבלי שהוכח למעשה כי היא עבדה בו בפועל. התובע לא העיד את אביו שיסביר כיצד חושב שכרו ומדוע הופחת כנטען - והטענה ששמו מוכר ובמשך השנים הוא ש"משך קהל" אינה מתיישבת עם ההפחתה בשכרו.
12. הנתבעת 2 סבורה שאין לקבל את טענת התובע שבמשך שנים הוא "מבלף" את קהל לקוחותיו ולמעשה אינו משמש כ - DJ אלא כמנחה בלבד. העובדה שבמשך שנים ממשיך התובע למשוך לקוחות והזמנות עבודה כשלעצמה מצדיקה שכר גבוה יותר משל אחיו. את טענתו יכול וצריך היה לתמוך בעדותו של מי שלטענתו "מכסה" על מגבלותיו בהופעות, אלא שאותו עובד לא זומן להעיד.